לא חשבתי שאדע לכתוב, כמו כל הסיפורים שהרבה מאתנו נושאים מהילדות, בכיתה ו המורה פנינה ביקשה שילדי הכיתה יכתבו חיבור, כשהקראתי את הסיפור שלי, המורה עצרה אותי באמצע ואמרה, "עדיף שלא תכתוב סיפורים", ואכן לא כתבתי. הפעמים היחידות שכתבתי היו הודאות סמס או ווצאפ. ובעיקר כתבתי לי הגיגים, מיצוי של ליבת רעיון, ליבת המחשבה והתבונה שבאה אליי. כמו לדוגמא

"בהשגתה התאווה נעלמת".

"המושל בזמן אינו ממהר"

לפני 4 שנים לערך בשנת 2020, הגיע אליי אחד החברים שעובדים איתי, עם כל ההתכתבות שלנו, כל מיני מחשבות ותובנות שכתבתי לו במשך 10 שנים. איך לראות את סימני הדרך של החיים, את מהות הניהול,

דוגמא למשהו ששלחתי אליו

"שמעתי אותך מדבר עם המנקה, שמעתי את התחינה בקולה ושמעתי את קולך, אתה מביא אותה להתנגדות לדבריך, כשאדם מתנגד כל כולו עסוק בהדיפה והוא לא מקשיב ולא יפנים דבר מדבריך, אל תביא אדם להתנגדות, להתנגדות הגוף או הנשמה, אתה כמנהל יכול למחוץ את עובדת הניקיון כמו זבוב על הקיר, הישמר והיזהר באלו ה"חלשים" ממך, אלו שמעל או שווים לך הוכח אותם, תקן אותם. במקום של אי סימטריה לטובתך, הישמר".

הוא בא ואמר לי, "אספתי את ההודעות ששלחת, עשרות רבות, בוא נאגד את התובנות ודרך החיים שהתוותה, שהראית לי בה את הדרך".

כך התחיל הרומן שלי עם הכתיבה.

בכל ספר שכתבתי ניסיתי לבחון את עצמי את הגבולות האישיים שלי, את הכאב וההתמכרות לכתיבה. ובעיקר מחקתי, כותב מדייק ומוחק.

סיפורי נשים היה לי התמודדות נפשית, האם אוכל לכתוב את מחשבותיי, ואת התבונה שאספתי כתוב ומסופר על ידי נשים, ראיתי שקל יותר לאנשים שסביבי לקרוא סיפורים קצרים.

כתבתי שמונה סיפורים שונים וקצרים, על נשים, כולם כתובים בלשון אישה. זו הייתה לי התמודדות חדשה, לחשוב כאישה.

אין בי שחצנות או יהירות שמצאתי את הדרך למחשבה הנשית. זה היה לי תרגול נפשי, התמודדות.

הסיפורים הם חוויה אישית שעברתי,  חיברתי לתובנות סיפור מחוויה אישית, הרחבתי והוספתי צבע ושנינות לנשים "החזקות" בסיפורים.

 

אני חייב תודה למרסל מוסרי, אמרתי לה ש"גם איש גדול צריך בחורה צעירה שתגיד לו מילה טובה"